אימון לניווט התודעה - חרדות ריפוי ותודעה . 

אנו חיים בעולם ציני,
קצב האירועים מהיר כל כך, עד כי חלק מאיתנו, אינו מספיק לעקוב אחר האירועים, המפנים מקום לאירועים חדשים, המשתנים בכל תחום בחיים.
יציבות הייתה מילה מאוד ברורה בעולם העתיק.
בעולם שלנו המתועש, ההיי-טקי , אין כמעט תחום שהוא יציב.

כשילדים שומעים, שיש הורים שמסוגלים להרוג את ילדיהם, אפילו אהבת ההורים אינה בטוחה או יציבה באופן וודאי.
זוגיות כבר מזמן אינה דבר יציב.

יש אנשים שתמהיל המהירות והארעיות בחייהם תופסים מקום משמעותי. יש אנשים שמפרשים זאת כאילו הקרקע הנשמטת מתחת לרגליהם ומהמקום הזה גם אנשים מבוגרים וגם נוער מוצא עצמו עסוק במחשבות המטרידות אותו.

בלשון ניווט התודעה נקרא למחשבות אלו "קוף-צנים" כלומר, מחשבות שבהן אני עסוק בוויכוחים פנימיים ביני לביני.
רמת הויכוח הפנימי, התדירות והעוצמה שלו, הם אשר יקבעו עד כמה הוא מפריע לחיי היום יום, עד כמה הוא מפריע לתפקוד היום יומי שלי. כל אחד מאיתנו חווה את הוויכוח הפנימי ברמה ובתדירות מסוימת.
בכל מקרה אם נוריד את התדירות או את עוצמת הרעש שוויכוח זה עושה בראשנו. ממילא יתפנה מקום ותתפנה אנרגיה לתהליכי חשיבה, שימקדו אותנו אל תוצאות מקדמות.
אם אנו מדברים על תהליך בריאותי או אם נדבר על יכולת למידה למבחן במתמטיקה.
התודעה שלנו יכולה לייצר תוצאות לשני הכיוונים.
אם התודעה שלנו תהיה עסוקה ברב שיח פנימי, או אפילו בהטרדה פנימית, הרי שהיכולת של הגוף להתמקד בתוצאות חיוביות תהיה נמוכה יותר.
אם נלמד לתרגל את התודעה להוריד את "קוף-צנים" בכמה אחוזים קטנים, ואפילו בודדים, הרי שגם מתמטיקה וגם ריפוי מחלה תהיה אפשרית.
המיקוד שלנו בתוצאה החיובית תתאפשר ולו רק כי פינינו אנרגיה מהמחשבות הטורדניות שהיו בראשנו.
בשלב הזה תמיד אדם שואל את עצמו, עד כדי כך?
האם יתכן שהמחשבות הפנימיות האלה, מסוגלות לייצר הפרעה ברמה של בריאות, ברמה של תוצאה פחות משמעותית במתמטיקה?
הרי זה נשמע הזוי - אכן הזוי אבל נכון.
קיימים מחקרים המראים, ששקט פנימי ותרגילי תודעה היוצרים שקט פנימי מאפשרים לאדם להשיג תוצאות מרחיקות לכת בריפוי עצמי. בארה"ב קיימים בתי חולים, אשר לפני פרוצדורה רפואית מסובכת מחייבים את החולה לעבור תהליך תודעתי המכייל את המיינד ובורא תודעה מרפאה, תרגול זה, לפי מחקרים אמריקאים, מעלים את הסטטיסטיקה באחוזי הריפוי של אותן פרוצדורות הרפואיות באופן משמעותי.
בתי חולים שלמים, בעצם, משלבים את התודעה המרפאה עם ריפוי פיזי. דרך אגב, זוהי התפתחות עתיקה מאוד.
לפני אלפי שנים, בהודו הרחוקה, היו בתי חולים של שיטת הרפואה היורוודית אשר פעלו כך כשהמינונים היו הפוכים, כלומר הריפוי כולורובו היה תודעתי. מידי פעם כשלא הייתה ברירה היו עוברים לפרוצדורה ניתוחית.
את רוב המחלות היו מרפאים באמצעות תודעה מרפאה. הרפואה המערבית היום, מנסה להוכיח איך זה עבד ומצליחה ולכן בעולם חוזרים אל אותן שיטות עתיקות. אמנם המערב עדיין חשדן וקצב המוכנות להשתנות קטן. אך החלוצים בנושא הזה רציניים ביותר בחלוציותם. לסגנון הרפואה הזה קוראים בארה"ב "הרפואה החדשה".
אך התודעה אינה מדברת רק על רפואה, התודעה מדברת גם על למידה. בימינו כל ילד חמישי הוא היפראקטיבי או דיסלקטי או בעל לקויות למידה כאלה או אחרות.
השיח הפנימי מעורר את הגוף ומטשטש את מיקוד החשיבה, והנוער שצריך להתמודד עם כמויות חומר אדירות, והילדים שצריכים להתמודד עם למידה, מוצאים את עצמם עם קושי למקד את החשיבה, עם בלבול ולעיתים אף עם חוסר יכולת להתמודד עם הכמות ותדירות החומר הנלמד. מה שיוצר חרדה מהחומר הבא שיגיע, מהתגובה של המורים, מתגובת התלמידים, מתגובת ההורים והכי גרוע מהוויכוח הפנימי שיגיע, בו הילד יאמר לעצמו שהוא מטומטם שהוא לא בסדר, שהוא עוד פעם נכשל. מכאן קצרה הדרך לתופעות כמו לא רוצה ללמוד או חרדות יתר, לא יכול ללמוד , או פיתוח מציאות אחרת שמונעת ממנו לקלוט את החומר.
אם כך מה עושים?
אכן ההתלבטות קשה,
האם יש סיכויי לילד או לנער שעד עתה כל שניסינו לא הלך?
אם אתם שואלים אותי, מניסיון אישי.
כשמחליטים במקום רטלין לקחת אימון לניווט התודעה.

רבים מאוד הנערים או הילדים שמייצרים יכולת למידה מופלאה ופתאום דווקא מזווית אחרת לגמרי מייצרים 10 במתמטיקה.
מזווית של תרגול, של שקט בתוך המחשבה, מזווית של ניווט התודעה לאן שהם בוחרים לנווט אותה, מזווית של אחריות אמיתית לא ריצוי, הציונים הולכים ומשתפרים.

זהו תהליך!!
דווקא בחופש, זה זמן מצוין להתחיל אותו!!
בכל מקרה יפה שעה אחת קודם.